נסים זלאיט היה ילד צעיר בבגדד כשהתחיל לפתח תשוקה יוצאת דופן לציור. באותם ימים, בשנות השלושים של המאה הקודמת, הוא פיתח לעצמו סגנון פיגורטיבי ריאליסטי ואת הקו הזה המשיך לשכלל גם במהלך לימודיו באקדמיה לאמנויות יפות בבגדד. כשבגר נהיה פעיל במחתרת הציונית בעיראק עד שלבסוף, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו, חמק מעיראק ובשנת 1951 עלה לישראל.
מפגש משנה חיים וסגנון
בישראל המשיך זלאיט לצייר בקו הפיגורטיבי שסיגל לעצמו. בשנת 1956 החליט לחזור ללימודים ונרשם למכון אבני, שם למד תחת הדרכתם של הציירים אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. המפגש הזה גרם לנסים זלאיט לשנות לחלוטין את אופן הציור שלו. סטימצקי ושטרייכמן היו שני נציגים בולטים בתנועת 'אופקים חדשים', שבשנות החמישים של המאה הקודמת קראה תיגר על המוסכמות שהיו נהוגות באמנות הישראלית.
אנשי 'אופקים חדשים' ביקשו להביא לישראל תפיסות מודרניות שרווחו בעולם האמנות הבינלאומי. אחד המאפיינים הבולטים שאפיין את העבודות של רוב חברי הקבוצה היה אימוץ של ציור מופשט מודרני. בהשפעת מוריו אימץ נסים זלאיט את סגנון הציור המופשט.
העבר פורץ דרך העבודות
כבר שישה עשורים שנסים זלאיט חוקר ומשכלל את סגנון הציור המופשט הייחודי שפיתח ושכל כך מזוהה עמו היום. כשזלאיט אימץ את סגנון הציור המופשט זה היה במידה מסוימת אקט של בריאה מחדש. מנער בגדדי הפך זלאיט לגבר ישראלי והקו הפיגורטיבי התחלף בקו מופשט.
בשנים הראשונות היתה גם התרחקות רגשית. התרחקות מהצבעים והריחות, מהתרבות והזיכרונות. הציור המופשט היה עבור נסים זלאיט לכור היתוך. השנים חלפו והאבולוציה של זלאיט כצייר עברה תהליך מעניין. פתאום העבר התחיל לבצבץ ולבוא לידי ביטוי גם בשפה הישראלית המופשטת שנסים פיתח. כך, למשל, הקדיש נסים זלאיט סדרה של ציורים לאירועי פוגרום הפרהוד בראשית שנות הארבעים בעיראק. הילד נסים היה עד לאותם אירועים ולמעלה משבעים שנה מאוחר יותר הזיכרון הטראומתי הזה מקבל ביטוי על בד בדמות ציור מופשט מודרני.
את סדרת ציורים זו וציורים מופשטים רבים אחרים תוכלו לפגוש ב'גלריה זלאיט' הממוקמת בשיכון דן בתל אביב.
