במשך 5,000 שנה האבולוציה של האמנות נעה באופן די ברור על הציר שבין ציורי המערות – שאמנם ניסו לתאר מציאות, אבל מבחינת הטכניקה נותרו באזורים 'מופשטים' – לבין החתירה אחר ריאליזם, שהגיעה לשיא בתקופת הרנסנס והמשיכה להשתכלל לאורך תקופת הבארוק ובמהלך ראשית המאה ה-19. ואז הופיעה המצלמה.
חזרה לציור המופשט
המצאת הצילום הפכה את החתירה לריאליזם המושלם, שהיתה המטרה העיקרית של עולם האמנות עד אותה עת, למטרה עקרה. ברגע שניתן היה לקבל ריאליזם מושלם באופן 'טכני', האמנות שקעה למשבר קונספטואלי והחלה לסמן לעצמה מטרות ויעדים חדשים.
ואם שיקוף נאמן של המציאות כבר אינו יעד, הפוקוס של האמנות עבר לניסיון לבטא תחושות ורגשות. בסוג של אירוניה היסטורית, האמנות עשתה פניית פרסה וחזרה לבטא את עצמה באופן יותר נאיבי. כך, נולדו סגנונות הציור המופשט. מסוף המאה ה-19 ולאורך כל המאה העשרים היווה הציור המופשט חלק משמעותי בתנועת האמנות המודרנית. רבים מסגנונות הציור הידועים, במודרניזם, הם למעשה צורה כזו או אחרת של אמנות מופשטת. מהאימפרסיוניזם, דרך הפוטוריזם והפוביזם, הקוביזם של פיקאסו והנאו-פלסטיציזם של מונדריאן – כולם התנתקו מהניסיון לשחזר את המציאות ועברו לצורת ביטוי מופשטת יותר.
מצאתי אתר נחמד עם כתבה על אמנות מופשטת אפשר לקרא כאן
זלאיט הוא מוותיקי הציירים המופשטים בישראל.
לאורך רוב המאה העשרים מרבית האמנים אימצו תפיסה כזו או אחרת של ציור מופשט. במובן הזה גם מפת האמנות המקומית בישראל התנהלה באופן זהה. כמה מהתנועות וסגנונות הציור המקומי שהתפתחו כאן אימצו אלמנטים של ציור מופשט. דוגמה מצוינת לאמן ותיק, שכבר קרוב לשישים שנה פעיל בזירת הציור המופשט, הוא נסים זלאיט.
זלאיט, שנולד בשנות העשרים של המאה הקודמת בעיראק, החל לעסוק בציור עוד בבגדד. בראשית שנות החמישים נאלץ להימלט מעיראק עקב פעילותו בתנועה הציונית ובשנת 1956 החל ללמוד במכון אבני.
עד לימודיו נמשך בעיקר לז'אנר הריאליסטי באמנות, אך במהלך לימודיו התאהב בסגנון הציור המופשט וכבר שישים שנה הוא חוקר ומתעמק בו ונחשב היום לאחד הציירים הוותיקים והפוריים בישראל. את ציוריו של זלאיט ניתן לפגוש ולרכוש בגלריה הפרטית שלו, גלריה זלאיט הממוקמת ברחוב בנימין מטודלה 55 בצפון תל אביב.