כשנסים זלאיט עשה את צעדיו הראשונים כצייר, בבגדד של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, הוא התמקד דווקא בציור פיגורטיבי. על שימוש בקנבס הוא רק היה יכול לחלום. הנער היהודי בעיראק צייר על מה שהיה, וזה הסתכם בעיקר בנייר מחברות וקרטונים.
מכון אבני פותח 'אופקים חדשים'
לימים נאלץ נסים זלאיט לעזוב את עיראק בחופזה. הוא נחשד בפעילות ציונית אסורה וצו מאסר ריחף מעל ראשו. בשנת 1951 עלה לישראל מתוך כוונה להתפתח כצייר. כשנרשם למכון אבני בשנת 1956 עוד התמקד בציור פיגורטיבי ריאליסטי, אבל המפגש עם המורים יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי גרם אצלו למפנה שהוביל למהפך סגנוני.
שטרייכמן וסטימצקי היו שני חברים בולטים בקבוצה שהתפרסמה בשם 'אופקים חדשים'. הקבוצה כללה כ-15 אמנים צעירים שעזבו את אגודת הציירים הוותיקה וביקשו לנסח שפה אמנותית ישראלית מודרנית יותר ואוניברסלית. למרות שב'אופקים חדשים' פעלו אמנים בעלי סגנונות מגוונים, התנועה ראתה את עצמה כתנועה אוונגרדית והקו השליט בה היה האמנות המופשטת עם השפעות בולטות של קוביזם.
המפגש של נסים זלאיט עם שטרייכמן וסטימצקי ודרכם עם עקרונות 'אופקים חדשים' גרם לו לברוא את עצמו מחדש כצייר מופשט. בשלב הזה הוא גם העמיק את ההתנסות שלו עם קנבס, שהפך לאחד ממשטחי הציור המועדפים עליו.
צייר ישראלי
להוציא החוצה את העבר המודחק
המעבר של נסים זלאיט מציור פיגורטיבי לציור מופשט היה מהרבה בחינות רגע ההתקבלות שלו כצייר ישראלי. הוא השיל בשמחה את מה שנדמה היה לו אז כחלק מעברו הגלותי. אבל עם השנים השורשים ביצבצו החוצה, דרך האמנות עצמה. ציור מופשט עוסק בתחושות ורגשות, ולעתים דווקא ציורים מופשטים יכולים להתגלות ככלי נהדר להתמודד עם טראומות. למשל, מכל מאורעות מלחמת האזרחים העקובה מדם בספרד, הדימוי החזק ביותר שנוכח גם היום הוא הציור המופשט על קנבס – 'גרניקה', שצייר פבלו פיקסו בשנת 1937.
הציור מתאר את ההפצצה על העיירה הספרדית גרניקה, ודווקא השפה המופשטת של פיקסו מצליחה להבליט את הזוועה. אצל נסים זלאיט, אלו מאורעות הפרהוד, להם היה עד כנער בבגדד, שבאים לידי ביטוי בציורים מופשטים על קנבס.
