"אני, הבת שלו, שם זמני"
עירית דלל זלאיט
"מה תעשי עם כל הציורים שלי כשלא אהיה כאן?"
השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה. הייתי אז בת חמישים, אחות בחדר מיון, רחוקה ממנו רגשית ונפשית. הכניסה לסטודיו שלו נאסרה עליי, הדלת לשם הייתה נעולה מיום שאני זוכרת את עצמי. אהבתי כל ציור שלו. הוא קרא להם "הבנים שלי" ועיניו נצצו כל אימת שדיבר עליהם. עליי, בתו היחידה, מעולם לא דיבר כך.
כשהוא שאל מה אעשה עם כל ציוריו לאחר מותו הרגשתי שנפתחה דלת. זו הייתה הפעם הראשונה שדיבר איתי ישירות על ציוריו. הוא היה אז בן שמונים ושלוש.
החלטתי לפתוח גלריה למענו, בביתו, ובה לראשונה גיליתי את עצמי. חזרתי הביתה.
כך כתוב על הכריכה האחורית של הספר המתעד את התהליך הארוך, המרגש, לעיתים כואב, שבסופו הוקמה הגלריה המציגה תערוכות יחיד של אבי ושל אמנים אורחים.
