בלוג

בעולם האמנות הלכתי הרבה, במלא מובן המילה. הלכתי לכל גלריה בה רציתי לערוך תערוכה לאבא שלי, הצייר נסים זלאיט. הידע שלי בתחום היה אפסי, כמו גם ההיכרות שלי את הגלריות וחללי התצוגה, שלא לדבר על הא

עד ליום בו נעמדתי על המדרכה ברחוב בתל אביב, לאחר שנאמרה שוב, בפעם המי יודע כמה, והחלטתי: לי תהיה גלריה. אף אחד לא יאמר לי "לא" כשארצה לעשות תערוכה. אף אחד! ידעתי שיש עוד דרך ארוכה ולא קלה לפני, אבל המטרה הופיעה פתאום, ברורה. ידעתי לאן אני רוצה להגיע ותערוכה הפכה להיות רק אבן בדרך.

כל פעם שניתלה ציור חדש על אחד הקירות בבית רחב הידיים בו גר עם אימי, חשתי נפעמת. אני לא מגזימה. משהו בציורים שלו מצליח לגעת בנשמתי. כנראה גם נגע באחרים אחרת איך ניתן להסביר שזכה בשלושה פרסים, אחד מהם בתערוכה בינלאומית במונקו? הייתי בטוחה שכל גלריה שאפנה אליה תהיה מוכנה בחפץ לב לערוך לו תערוכה. כמה טעיתי. איזו נאיבית הייתי.