"מה תעשי עם כל הציורים שלי אחרי שאני כבר לא אהיה כאן?"
כך התחילה שיחה שהוא יזם, כך סתם, ביום בהיר אחד, אי שם בשנת 2006. נכנסתי אליהם הביתה ומיד הוא אמר שיש משהו חשוב עליו הוא רוצה לדבר אתי. "כבר המון זמן", כך אמר, "והיום אני רוצה להגיד לך סוף סוף".
"אני משאיר לך עול מאוד כבד" אמר והתכוון למאות הציורים שיצאו תחת ידיו במשך למעלה מ60 שנות יצירה. "את יכולה למכור אותם בשוק הפשפשים. יש לך את האישור שלי".
לא ידעתי מה באמת אעשה, מהסיבה הפשוטה שעד לאותו רגע כלל לא חשבתי על כך, אבל דבר אחד הבטחתי לו: "את הציורים שלך, אני לעולם לא אמכור בשוק הפשפשים." ואחר כך חשבתי לעצמי שהרי אני בת יחידה והם כמו האחים שלי, עוטפים אותי מיום היוולדי; וגם הוא תמיד מדבר על ציוריו כילדים שלו; עליהם הוא חולם בלילות, ואותם הוא יולד באטליה.
"את יודעת מה אני באמת רוצה?"
מה?
"לעשות רק עוד תערוכה אחת". כך הוא ביקש, האמן שגלריות חיזרו אחריו, שמבקרי אמנות שיבחו את יצירתו, שזכה בשני פרסים בישראל ובפרס בינלאומי אחד, במונקו. הוא, שהחליט 'לרדת למחתרת' עשרים שנה לפני כן, לאחר שקרא בקורת על תערוכתו האחרונה. בקורת שהכאיבה לו.
בסדר, עניתי לו, ולא ידעתי אז למה אני נכנסת...
אט אט התברר לי שזהו עולם שמתנהל עם חוקים מאוד ברורים, אלא שאני לא ידעתי מה הם; עולם שיש לו שפה משלו, אלא שזו אינה 'שפת האם' שלי; יש בו טריטוריות מוכרות יותר וגם כאלו שפחות, אלא שאני לא ידעתי היכן נמתחו הגבולות שלהן; ויש בעולם הזה גם מושלים ונמשלים, אלא שאני לא ידעתי איך לזהות את המושל וגם לא את הנמשל.
וכך מצאתי את עצמי מנסה לממש את בקשתו "לעשות עוד תערוכה אחת" ולא ממש מצליחה. הרי אני אחות בבית חולים ולא מתמצאת בעולם האמנות.
"לא" ו"לא" ו"לא" ו"לא" ועוד "לא" ועוד "לא" ועוד אחד. כל כך הרבה מהם שמעתי במהלך שיטוטי בין גלריות בנסיון לעשות "רק תערוכה אחת". המילה הקטנה הזו שהצליחה למוטט אותי שוב ושוב והצריכה כוחות נפש לקום כל פעם מחדש.
עד ליום בו נעמדתי על המדרכה ברחוב בתל אביב, לאחר שנאמרה שוב, בפעם המי יודע כמה, והחלטתי: לי תהיה גלריה. אף אחד לא יאמר לי "לא" כשארצה לעשות תערוכה. אף אחד! ידעתי שיש עוד דרך ארוכה ולא קלה לפני, אבל המטרה הופיעה פתאום, ברורה. ידעתי לאן אני רוצה להגיע ותערוכה הפכה להיות רק אבן בדרך.
שש שנים. זה משך הזמן שחלף מאז השיחה בשנת 2006 ועד להצגת ציוריו בתערוכה קבוצתית ראשונה. ואז בעוד אחת, ותערוכת יחיד, ועוד אחת ועוד אחת.
חמש שנים נוספות חלפו עד שחנכתי את הגלריה שלי, בספטמבר 2017.
שנים בהן למדתי, נפלתי, הצלחתי, התאכזבתי, עליתי לגבהים שלא שיערתי, גיליתי עולמות אותם לא ידעתי, התוודעתי לציוריו הרבים, התקרבתי אליו כמו שלא עשיתי כל חיי עד אז; ובעיקר ידעתי שהיצירות של אבא שלי, הצייר נסים זלאיט, תהיינה מוצגות, תמיד, בגלריה הנושאת את שם משפחתנו.
