שנים הסתובבתי עם השאלה הזו. בעצם זה התחיל כשביקש ממני לברר אם יש מקום שיהיה מוכן לערוך לו תערוכה. חשבתי שזה יהיה קלי קלות, הרי הוא צייר ותיק ומוערך, עשה עשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות, יש לו ציורים איכותיים שאני אוהבת. כל פעם שניתלה ציור חדש על אחד הקירות בבית רחב הידיים בו גר עם אימי, חשתי נפעמת. אני לא מגזימה. משהו בציורים שלו מצליח לגעת בנשמתי. כנראה גם נגע באחרים אחרת איך ניתן להסביר שזכה בשלושה פרסים, אחד מהם בתערוכה בינלאומית במונקו? הייתי בטוחה שכל גלריה שאפנה אליה תהיה מוכנה בחפץ לב לערוך לו תערוכה. כמה טעיתי. איזו נאיבית הייתי.
ואולי טוב שכך. אם באותה שיחה הייתי יודעת לאיזו מיטה אני מכניסה את ראשי הבריא כנראה שהבלוג הזה לא היה נכתב. למה, מי אני בכלל?
אחות בבית חולים שחולמת על פרישה לחיי שקט ובילויים בעוד עשור. אין לי שום קשר לעולם האמנות והעובדה שאבא שלי צייר מהיום שהוא זוכר את עצמו ומהיום שאני זוכרת אותו, לא מעלה ולא מורידה. הרי הוא מעולם לא הרשה לי להכנס לסטודיו שלו. הייתם מאמינים שהדלת שם תמיד היתה נעולה ואני הייתי אורחת לא רצויה?
אני זוכרת את עצמי כילדה דופקת על הדלת ושואלת אם אני יכולה להיכנס. הוא היה מסובב את המנעול, פותח ושואל מה אני רוצה. "להיכנס". ישבתי שם על הספה, ילדה בת שש או מעט יותר, ורוצה לראות מה הוא עושה. והוא עמד שם, לא מביט אלי, עושה כל מיני דברים מלבד לצייר, ופתאום הבנתי שאני מפריעה לו. שאני פשוט לא רצויה. יצאתי משם ולא חזרתי יותר. עד שהייתי בת 50. והוא היה בן 83.
הוא שאל אז "מה תעשי עם כל הציורים שלי כשכבר לא אהיה כאן?" ונתן את רשותו למכור אותם בשוק הפשפשים. השאלה שלו והשיחה בעקבותיה, במהלכה הביע משאלה לערוך עוד תערוכה אחת, תפסה אותי לא מוכנה. לא ידעתי מה לענות לו. אבא צייר בן 83, בתו אחות בבית חולים בת 50 מנהלים שיחה לראשונה בחייהם על הציורים שלו.
דבר אחד היה לי ברור באותה שיחה. אני את הציורים שלו לא אמכור בשוק הפשפשים, גם אם נתן אישור לכך. דבר נוסף שהתברר לי באותה שיחה היה שאני הולכת להשיג לו תערוכה.
הוא היה קטן אמונה, אני הייתי חדורת בטחון.
הוא אמר "אין לך מושג בעולם האמנות"
אני עניתי "זה בכלל לא משנה"
הו אלוהים שבשמיים, כמה טוב היה שלא הבנתי אז כמה אני טועה...
כמה טוב שאז עדיין לא עלתה השאלה "למה, מי אני בכלל?"
