מאז שפתחנו את הגלריה שלנו זלאיטארט הבית, לאמנות אני נשאלת לא מעט שאלות, בעיקר בנוגע לתערוכות קבוצתיות:
מדוע אני לא מכניסה ציורים של אבי לתערוכות קבוצתיות?
מדוע אני לא נענית לבקשות של אוצרים או מפיקי תערוכות לקיים אצלנו תערוכה קבוצתית?
כמובן שמי ששואל גם מנסה לרמוז לי בעדינות שאני עושה טעות, שזה כדאי, שיש חשיפה מאוד גדולה לתערוכות מהסוג הזה, מגיעים הרבה אנשים, מחיר ההשתתפות לא גבוה בדרך כלל ועוד כהנה וכהנה סיבות.
בתחילת הדרך צירפתי את אבי, הצייר נסים זלאיט, לתערוכות קבוצתיות מהסיבה הפשוטה שנוכחתי לדעת שלערוך תערוכת יחיד הרבה יותר קשה. ניסיתי מספר שנים ולא הצלחתי. גיליתי שבתערוכה קבוצתית זה הרבה יותר קל ונגיש. זו גם היתה התקופה בה "ירד לי האסימון" שאבי לא מוכר בשוק של היום (מדובר על השנים 2006-2011) ויותר מכך, שטיב האמנות הוא רק חלק, לעתים מזערי, בכל הסיפור הזה.
תערוכות קבוצתיות, כך הסתבר לי בדיעבד, גרמו לכך שהרבה מאוד אנשים מתחום האמנות התחילו להכיר את השם זלאיט ואת העבודות של אבי. התערוכות הקבוצתיות גם היוו עבורי כר נרחב ונגיש ללמוד איך העולם הזה עובד.
אבל, בעיקר הבנתי כמה אבי אמן טוב, כמה היצירות שהוא מוציא תחת ידיו מיוחדות ובעיקר
ראיתי כמה הוא הולך לאיבוד בתוך התערוכות הקבוצתיות עתירות המשתתפים. כמה לא ניתן להתרשם מהעבודות שלו בתערוכות כאלה. והאמת היא שראיתי את זה קורה לא רק בנוגע לאבי אלא גם לשאר האמנים. אז נכון שמגיעים הרבה אנשים, אבל אלה בעיקר חברים ומשפחה של האמנים המציגים. לא את זה חיפשתי אז, וגם היום אני לא מחפשת את זה. אני מכוונת בעיקר לאנשים שוחרי אמנות שיבואו לתערוכה כי היא טובה, כי האמן יוצר עבודות שכדאי לראות אותן וניתן לראות מסוגן רק בתערוכות נבחרות, שיש מה ללמוד מהאמן.
זה יכול להתקיים בעיקר כשיש תערוכת יחיד. אז ניתן באמת להתרשם מהאמן ובעיקר מיצירתו וזו הסיבה בגללה איני משתפת היום ציורים של אבי בתערוכות קבוצתיות מרובות משתתפים וחותרת להציגו בעיקר בתערוכות יחיד.
