סיפור לשבועות או הציור הנעלם

סיפורו של הציור הרביעי ומה הקשר לחג השבועות

כמעט מתבקש שאם אני כותבת משהו על חג, יהיה לו קשר כלשהו לציורים של אבי. 

גם הסיפור הזה קשור אליו. 

באמצע שנות ה – 80 אבי הוציא לאור 3 ציורים שלו. למה זה אירוע מיוחד? משתי סיבות. האחת היא שהיו אלה שלושה ציורים מאוד גדולים. השניה היא שאלה ציורים בו הוא תיעד את בגדד, עיר הולדתו. ויש עוד סיבה. התיעוד הזה היה של אירוע שלא שמעתי עליו עד אז. הוא לא דובר בבית. 

הציורים הללו היו מיוחדים גם לקהילה של יוצאי עיראק. הם תיארו טבח שהתרחש בקרב הקהילה היהודית בעידוד המשטר הפרו-נאצי ששלט אז בעיראק. האירוע הקשה התרחש בחג השבועות בתאריכים 1-2.6.1941. ונרצחו בו מאות יהודים ואלפים נפצעו ורכוש רב נבזז. עד כמה שידוע אבי הוא הצייר היחיד שהיה עד לטבח הזה, שרד אותו ותיעד אותו בציורים.

כשהציורים הללו יצאו לאויר העולם אני הייתי בשנות השלושים שלי, נשואה עם ילדים ורחוקה מאבי, רגשית. אם לתאר זאת בשפה בוטה, אז הוא והאמנות שלו לא עניינו אותי. 

 בבית לא דיברו על זה. לא איתי. אני התוודעתי לאירוע הזה רק לאחר שנים רבות כשראיתי סרט שהופק באמצעות "מרכז מורשת יהדות בבל" באור יהודה. ראיינו בו חמישה אנשים שהיו עדים לאירוע וסיפרו עליו מנקודת מבטם. רובם היו ילדים צעירים ונערים בזמן התרחשותו. גם אבא שלי רואיין שם. מה שמשך את תשומת ליבי בראיון איתו היה הציור שהיה מאחוריו, מונח על כן ציור בסטודיו שלו. הציור תיאר את אחותו הצעירה כשהיא מתחבאת בתוך הארובה בביתם, בזמן הפרעות. לימים כשהתחלתי לתעד את ציוריו, כשראיתי את הציורים הגדולים והמרשימים שצייר מאותו אירוע אפשר לראות אותם כאן, נזכרתי באותו הציור שהיה מונח מאחוריו בסרט. 

כששאלתי אותו היכן הציור, בפעם הראשונה הוא אמר שהוא לא אוהב את התוצאה וזרק אותו. מאוחר יותר, כששאלתי שוב (נודניקית) אמר שהציור מעלה בו רגשות כואבים ולא יכול היה להמשיך ולצייר אותו ולכן זרק אותו. כששאלתי שוב אחרי תקופה כמעט נזף בי ואמר שכבר ענה לי על השאלה הזו ובקש שאפסיק לשאול אותו שוב.

 הפסקתי.

בשנת 2020, אימי נפטרה ואבי חש בודד בביתו, חסר מעש לאחר שהפסיק לצייר וביקש לעבור לבית אבות. 

לאחר המעבר התחלתי לעשות קצת סדר בסטודיו המבולגן (רק בעיניים שלי, הוא ידע בדיוק היכן נמצאת כל סיכה). הייתי חייבת לנקות, לעשות סדר, לפנות. ידעתי שהוא כבר לא יחזור. 

העבודה ארכה שבועות. כל חפץ נוקה, נבדק ואז גם נשקלה האפשרות לשמור או לזרוק. 

הרבה אוצרות מצאתי שם. 

ואז הגעתי למחסן. זה היה בעצם מקלט הבית הצמוד לסטודיו וכמובן שגם הוא היה עמוס לעייפה מרצפה עד תקרה בכל מה שרק אפשר לדמיין. 

היתה שם גם ערימת מסגרות, ערימת בדים מתוחים, חלקם מצויירים חלקית, הרבה גליונות נייר גדולים לציורים. 

בשלב מסוים כשכבר הייתי עייפה, הרמתי את הכל בחבילות והעברתי החוצה, לפינוי. ולפתע חלפה המחשבה "מה את עושה, איך את זורקת בלי לבדוק? את עייפה? תנוחי, אבל תבדקי הכל לפני שאת מפנה!" 

ואז מצאתי אותו. את הציור. הציור הזה ששאלתי ואמר שזרק, שקשה לו לסיים, שמעלה בו רגשות קשים. מונח שם בתוך ערימה שמיועדת לפינוי, מאובקת. ניקיתי אותו, ציור מיוחד ויפה, לא גמור ומרשים כל כך במה שניסה האמן לצייר והצליח, אלא שלו עצמו היה קשה מדי. 

ביולי 2022  זכה הציור להיות מוצג בתערוכה האחרונה שנערכה לאבא שלי בבית האמנים ראשל"צ כאן. היתה זו אוצרת התערוכה, מלינה גברעם, ששאלה אותי אם יש ציור שלא סיים לצייר, שניתן לראות א תהליך העבודה. הציור הזה היה הבחירה האולטימטיבית, מהרבה בחינות.

שיהיה לכולנו חג שבועות שמח  

ערב חג שבועות, מאי 2023