לפעמים ישנם כוחות שאיננו מודעים לקיומם.
רק בסוף.
רק כשהדבר מתרחש אנחנו מתחילים לעשות קישורים, לראות הקשרים ולהבין. כמעט או שמא אולי או בכלל לא.
"אני נוסעת לצפון ליום כיף. חשבתי להגיע לאמנים לסטודיו, לראות ולהכיר וגם קצת לדבר. יש מישהו בעניין?"
זה הפוסט שהוצאתי לפני הנסיעה המתוכננת שלי לצפון. ליום אחד. מאז שפתחתי את הגלריה ובמקביל מטפלת בענייניהם של הורי, הספונטניות מתרחשת רק לעיתים רחוקות. וברגע אחד החלטתי לסגור את הגלריה ליום אחד ולנסוע. צריכה קצת שקט ושינוי אוירה.
התגובות לפוסט לא איחרו להגיע. מאמנים המתגוררים בצפון וגם מעט מאלה בדרום. היו כל כך הרבה תגובות שמיד הבנתי לצערי, שלא אוכל להיענות לכולן. חלק מהמגיבים הכרתי דרך הפייסבוק ואת חלקם ראיתי פעם ראשונה לאחר חברות וירטואלית של מספר שנים. ככה זה עם המדיה הזו. בין כל התגובות היתה אחת שידעתי שאני רוצה להגיע אליה. היא גרה בישוב צפוני ששמו לא היה מוכר לי עד לתגובתה. אל עבודותיה התוודעתי דרך צג המחשב ואת לשונה החריפה שמעתי לא פעם דרך המקלדת שרשמה את דבריה הישירים, לעיתים עד כדי בוטות.
כשהגעתי אל ביתה לא יכולתי שלא להתמהמה מול הנוף הבראשיתי שעטף אותי. ההר והעמק המוריקים, הצמחיה הפראית במדרונות. נשמתי עמוק ופניתי לחצות את הכביש הצר אל עבר ביתה. היא הגיעה ופתחה לי את השער. "אני רק רוצה שתדעי שאני לא מתכוונת לעשות עוד תערוכה" כך קיבלה את פני. אין לי תכניות בכיוון, עניתי לה. באתי רק לפגוש אותך. זוכרת שזו את שהזמנת אותי? חייכתי.
הלכתי אחריה ברחבי הסטודיו שהשתרע על פני כל חדרי הבית. חשתי כבסיור מודרך. דיבורה היה שוטף, נשמע כמעט מדקלם, כמו מדריכה מנוסה בתערוכה. בכל חדר אליו הובילה אותי היו מדפים וקירות עמוסים לעייפה ביצירותיה. עד שהגענו לחדר בו ציירה. עמדתי שם נפעמת מול גודל יצירותיה, הצבעוניות הניבטת מכל ציור וציור, השמחה שמשרים הציורים, לפחות בהתחלה, עד שמתחילים להבחין במה שמסתתר מאחורי הצבעוניות המתעתעת.
אירית קלכמן
מי המודל שלך, שאלתי. "מה את לא רואה שזו אני?" אני רואה ורק רציתי לוודא. האופן בו עשתה שימוש בדמותה שלה בתוך ציוריה היה מפעים. עמדתי שם מרותקת. ואז היא התחילה לדבר. על האיש שלה שאבד בים ולא שב, על ציוריה המכילים אותו, שומרים את זכרו באין קבר שיעשה זאת, על הכאב רב השנים ועל הכעס על אלה שבגדו. לא חסכה במילים, לא עשתה מאמץ ליפות את הכיעור שחשה. דיברה בכנות על הדרך שהתאפשרה לה בציור.
ישבתי מולה, אשה מלאת גוף, שאינה מנסה להסתיר דבר. לא בוררת מילים. מדברת כאילו אנו מכירות שנים. וכשהגיע הרגע בו התחילה לשאול אותי על הדרך שעשיתי, על הנקודה בה אני נמצאת, על אהבות ושנאות, חשתי שאני יכולה לדבר איתה על הכל.
כך ישבנו, אחת מול השניה ודיברנו. חשתי בעוצמה את האמנית שהיא. את הנסיון, את הנחרצות, הבטחון בדרך גם כשהיא לא תמיד ברורה. אני מכירה את זה מהבית ויכולה לזהות את זה אצל האמן מולו אני יושבת. ואז, לאחר שחלפו כמעט שעתיים מאז קיבלה את פני בשער חצר ביתה היא אמרה "את יודעת, יש לי חשק לעשות אצלך תערוכה".
קבענו תאריך. היא אמרה שהיא צריכה שנה לפחות על מנת להכין את התערוכה.
כעבור מספר שבועות קיבלתי ממנה מייל. היו בו הנושא בו בחרה להתמקד, מספר סקיצות והסיפורים שעמדו מאחוריהן. וכך מדי כמה שבועות עדכנה אותי כיצד מתקדמת העבודה, שלחה צילומי עבודות שסיימה לעבוד עליהן. עם כל מייל שהגיע ממנה חשתי איך הערכתי כלפיה הולכת וגוברת. הרצינות בה התייחסה לתערוכה, המחשבה הרבה שהושקעה בכל ציור וציור והמוצר המוגמר והאיכותי. בלי קיצורי דרך, בלי לוותר לעצמה.
ואז,
שיחת הטלפון ממנה, שנפתחה כמו הקודמות לה "הי עיריתק'ה, מה נשמע?" וההמשך, שהגיע לאחר ששאלתי לשלומה ואיך מתקדמת העבודה, שאילץ אותי לעצור את המכונית בשולי הכביש המהיר "אצלי עכשיו הכל בסדר. ניתחו אותי ביום ראשון להוציא גידול במוח ועכשיו אני בדרך הביתה". לא זוכרת מה עניתי לה, אם בכלל, והיא ממשיכה "התכניות כרגיל. ההכנות לתערוכה ממשיכות, ותהיה פתיחה גדולה כמו שאני מתכננת..."
חשתי משותקת. פי לא הצליח לעצור את הקללות שהסתננו ממנו אחת אחרי השניה.
אלוהים, היא עובדת שנה וחצי על התערוכה. כבר דחתה אותה פעם אחת בגלל אילוצים משפחתיים, וחודשיים לפני שוב חשה שאינה מרוצה ורצתה לדחות שוב. אני לא הסכמתי. הצעתי לה להשאיר את התאריך שנקבע "אבל לא כל הציורים שרציתי לצייר לתערוכה יהיו מוכנים" טענה, ואמרתי שמה שיש זה מספיק ושתהיה תערוכה טובה ויפה ונתלה מה שכבר ציירה וסיימה. היא התרצתה כל כך מהר וכל כך בקלות, שלאחר שסיימנו את השיחה חשבתי לעצמי שזו היתה בקשתה לאשר שמה שיש זה טוב ומספיק.
והנה עכשיו, פחות מחודשיים לפני התערוכה, מצאו גידול בראשה. המחשבות התרוצצו במוחי בפראות. רק שתספיק להיות בתערוכה, רק שתזכה להגיע על רגליה לפתיחה, רק שנזכה לתלות את הציורים על הקירות, רק שתזכה... רק שנזכה לראות אותה...
לאחר מספר ימים טילפנתי אליה. רציתי לדבר איתה. לוודא שהבנתי בכלל על מה היא דיברה. לא הייתי בטוחה כלל מה שמעתי באותה שיחה. היא ענתה, עליצות נשמעת בקולה, "ממשיכה בתכניות כרגיל. הכל בסדר עכשיו. אני יודעת שיגיעו מאה איש לפתיחה. הרבה מכרים מחכים לתערוכה הזו" היא המשיכה באופטימיות ולא איפשרה לדבר לעצור אותה ואת תכניותיה.
שמחתי על האנרגיה שקרנה ממנה, על האופטימיות, על הרצון להמשיך, להחזיק, לא לוותר. בימים שלפני תליית התערוכה והפתיחה החגיגית שתוכננה, היא שוב התקשרה. רצתה להכין אותי, שבסופו של דבר יגיעו מעט מאוד לפתיחה "אולי חמישים" אמרה. אני אמרתי יגיעו יותר ובכל מקרה נשמח עם מי שיגיע.
ביום התליה היא הגיעה, חדה והחלטית כפי שהכרתי אותה. היא כבר החלה טיפולים כימותרפיים והקרנות, וראשה קירח. היה קל לתלות את התערוכה שלה. תוצאה של עבודה מתוכננת היטב אותה עשתה במהלך השנה וחצי שקדמו לה.
נשארה רק הציפיה לערב הפתיחה ולאורחים שיגיעו...או שלא יגיעו...
והם לא הפסיקו להגיע. מאות אורחים גדשו את הגלריה, באו לכבדה, לפוגשה, לראות אותה, להחליף איתה מילה או חיבוק ולראות את התערוכה שלה, אותה הקפידה לפרסם במדיה החברתית בשנה החולפת.
ואירוע 'שיח הגלריה' הראשון שקיימנו בגלריה. היא ישבה שם במעגל, ראתה את כל מי שבא לשמוע אותה מספרת על הציורים שלה. היה כל כך מרגש ומוצלח שהחלטנו לערוך אירוע נוסף לציון נעילת התערוכה.
ובסופו של דבר הוא לא התקיים. היא אושפזה עקב החמרה במצבה מספר ימים לפני כן. אני זוכרת שהתקשרה אלי מספר ימים לפני ואמרה שהיא תגיע גם אם זה יהיה על כסא גלגלים. אבל לבסוף היתה צריכה לוותר. הבינה שזה כרוך במאמץ רב מדי לה ולילדיה. וויתרנו.
ביטלתי את האירוע, ובכל זאת אנשים הגיעו. רצו להספיק לראות את היצירות ולשמוע את הסיפור מאחוריהן.
ואני ישבתי כאן במהלך כל ימי התערוכה של האמנית הנהדרת הזו, מביטה סביב, שוב ושוב, ולאט לאט חודרת בי ההכרה שבתערוכה הזו היא מספרת את סיפור חייה, ציור אחרי ציור, שלב אחרי שלב, כמו ידעה מה עומד להתרחש, כמו חשה שהגיע הרגע לסיכומים.
ישבתי כאן מוקפת בציוריה וחושבת לעצמי כמה ברת מזל הייתי להכיר את האישה והאמנית הזו, אירית קלכמן.
והלוואי שיימצא הטיפול שיבריא אותה...
מילים שנכתבו לאחר סיום תערוכתה של האמנית אירית קלכמן בגלריה זלאיטארט הבית, לאמנות. אירית נפטרה מספר חודשים לאחר מכן. יהי זיכרה ברוך
