טובה אלדד ונסים זלאיט

'קפסולת הזמן'

התבוננות בעולם הסובב אותנו ותובנות העולות מתוך כך עשויות לעורר מנעד עצום של תחושות ותגובות, החל מקבלה פשוטה של המובן מאליו וכלה בהתפעמות עוצמתית. יפי הטבע נשקף בעיני המתבונן בכל גרגיר של חול ואבן, וכל עלה ופרח מעוררים בו התפעלות. שני האמנים, טובה אלדד ונסים זלאיט המציגים בתערוכה זו מתבוננים בעולם מנקודת מבטם הייחודית.

נסים זלאיט חוגג את הטבע, את עושר צבעיו ותופעותיו, ומביע ביצירותיו את האמונה בנצחיותו ועצמתו. הוא עוסק בהתמדה בייצוג המהות המופשטת של הטבע בצבע, בכתם ובמרקם, ונדמה כי בכל העולמות שהוא בורא בציוריו יש הבטחה להמשך החיים ביקום, ולהמשכיות הקיום שלו עצמו.

טובה אלדד רואה, מנקודת מבט הוליסטית רוחנית, את כוליות הטבע כשלמות אחת של ראשית ואחרית, של החי -ושל הצומח, של הקדום ושל העכשווי. היא עוסקת בייצוג רעיוני של העולם, והצופה ביצירותיה נדרש לקריאה מורכבת, התובעת ממנו גם מודעות לשבריריות הטבע והסובב אותנו.

אלדד יוצרת בחומרים ממוחזרים דימויים של מכלים, הנראים כקליפות ביצה שבריריות. בתוך המכלים פיסות קטנות של מציאות, שנדמה כי נכלאו בתוך נוזל שקפא: עלים, בלוטים, פטריות, עלי זהב זעירים, שברי חרסינה, פתקים שעליהם רישומים שחורים מעשה ידיה, דפי ספר מגולגלים, דימויים של מטבעות וצדפים. בעדינות אין קץ היא אוספת גפרורים שרופים, ואוגדת אותם בחוט תפירה דק. חלק מהמכלים קשורים אף הם בחוט תפירה, כאילו כדי למנוע את התפרקותם.

קליפת הביצה, שממנה בוקעים חיים בטבע, משמשת בסיפורי בריאה שונים במיתוסים ובאמונות של תרבויות ועמים קדומים בכל רחבי העולם. זוהי 'ביצת העולם' או 'ביצת הקוסמוס', שממנה נוצר היקום. בעבודותיה של אלדד משמשת קליפת הביצה השבורה כמיקרוקוסמוס, כמוצג ארכיאולוגי אשר משמר פריטים שונים של העולם, מעין קפסולת זמן.

בתוכה היא טומנת מידע, שממנו ניתן אולי יהיה ללמוד על מה שהיה ומה שאירע. הצופה יכול לאחוז בידיו את 'קליפת הביצה', להתבונן במרכיבי תכולתה, ולחוש את שבירותם וארעיותם של החיים ושל כל הסובב אותנו.

ברישומי הדיו השחורים שלה עקבות של צמחים ועופות, חלקם מעין יצורי כלאיים מפוארים ועוצמתיים של צומח וחי, מצוירים ברגישות רבה ובמינימליזם אסתטי. נדמה כאילו הם מבקשים להתרומם, לצמוח ולעוף, תובעים לעצמם את חיותם.

המודעות של אלדד אל ההיבט הרוחני של הטבע ואל שלמותו, היא הבסיס ליצירתה. מודעות זו מניעה אותה גם להתריע ביצירותיה כנגד האלימות וההשחתה המתרחשות מדי יום, ולעורר את בני האדם לצאת מאדישותם. כמו בשירו של יהודה עמיחי, היא עומדת ליד החלון, מוכרחה לראות את העוול בין קוצים ואת השרפות בגבעה:

"משלושה או ארבעה בחדר תמיד אחד עומד ליד החלון, מוכרח לראות את העוול בין קוצים, ואת השרפות בגבעה..."

(יהודה עמיחי, במרחק שתי תקוות, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1960)

אוצרת: ד"ר יהודית שפלן